חקיקת חוק הפסיכותרפיה – הכרח בריאותי, חברתי וכלכלי

חקיקת חוק הפסיכותרפיה – הכרח בריאותי, חברתי וכלכלי

המשבר במערכת בריאות הנפש בישראל – רקע וממדים

מחקרים ודוחות מהשנים האחרונות מציירים תמונה מדאיגה של משבר עמוק במערך בריאות הנפש בישראל. אחד מכל שלושה ישראלים בוגרים – יותר משלושה מיליון איש – מתמודד עם קשיים נפשיים משמעותיים, וכ־600 אלף מהם במצב נפשי קשה במיוחד . מערכת בריאות הנפש הציבורית מתקשה לתת מענה לכמות כזו של פונים: זמן ההמתנה הממוצע לתחילת טיפול פסיכותרפי במסגרת קופות החולים עומד כיום על כחצי שנה . יתרה מזאת, דוחות מבקר המדינה מצאו כי במקרים רבים התורים נמתחים אף מעבר לשנה שלמה . לדוגמה, אמא לילד בן 11 שסובל מבעיה נפשית סיפרה שבקשתה לתור דחוף לפסיכיאטר נענתה בתור רק לחודש מרץ 2026 – כשנה וחצי המתנה במקרה דחוף . זמני המתנה ממושכים אלה אינם רק עניין של אי-נוחות; המבקר התריע כי הם גורמים לפגיעה ממשית בבריאות הנפשית והפיזית של הממתינים . במילים אחרות, כאשר טיפול מתעכב, המצב הנפשי של הפרט עלול להחריף, וסיכון להשלכות חמורות – עד כדי אשפוז או התדרדרות תפקודית – גדל בהתמדה.

המשבר ניכר גם במחסור חמור בכוח אדם ובהיעדר תשתיות מתאימות. דו״ח של מרכז טאוב מ-2024 הצביע בפירוש על זמני המתנה ארוכים ומחסור חמור בכוח אדם כתוצאה ישירה של שנים של הזנחה בתחום בריאות הנפש . למעשה, לפי נתוני משרד הבריאות, בישראל פועלים פחות מ-0.75 פסיכולוגים מומחים לכל אלף נפש, מתוכם פחות מחצי בתחום הקליני . במיוחד חריפה המצוקה בטיפול בילדים: מספר הפסיכולוגים ההתפתחותיים (המומחים באבחון וטיפול בגיל הרך) עומד על 0.032 לכל 1,000 נפש בלבד  – כלומר, כ־3 פסיכולוגים התפתחותיים בלבד לכל מאה אלף תושבים. תוצאה ישירה היא עיכוב רב באבחונים ובטיפולים לילדים, מה שעלול להוביל להחמרת בעיות התנהגות, קשיי למידה והתפתחות, ואף סיכון מוגבר להידרדרות למצבי קיצון בגיל ההתבגרות. נתוני סקר ארצי משנת 2023 ממחישים את דחיפות הטיפול בדור הצעיר: 57% מהתלמידים בישראל דיווחו שחוו שני סימפטומים או יותר של מצוקה נפשית בתדירות של לפחות פעמיים בשבוע במהלך חצי השנה האחרונה של שנת הלימודים 2023 . כאשר מעל מחצית מבני הנוער חווים מצוקה נפשית על בסיס קבוע, אך מתקשים לקבל מענה בזמן – המשמעות היא פצצה מתקתקת חברתית ובריאותית.

המצב רק הוחרף על רקע אירועי חירום בשנים האחרונות. משבר הקורונה והמלחמה באוקטובר 2023 הביאו לגל עצום של מצוקות נפשיות חדשות, שחשף את חוסר המוכנות של המערכת. לפי דו״ח עדכני של מבקר המדינה, כ־300 אלף ישראלים נוספים צפויים להזדקק לטיפול נפשי עקב טראומות המלחמה . המענים הראשוניים לפונים לאחר אירועי טראומה אלה נשענו לא פעם על מתנדבים, ללא פיקוח או רישום מסודר  – עדות לכשל מערכתי הנובע ממחסור באנשי מקצוע זמינים ומערכת מוסדרת. במקביל, אזרחים רבים נותרים ללא מענה כלל. בסקר מדגמי, מעל שליש מהנשאלים ציינו שהחסם העיקרי בפני קבלת טיפול נפשי הוא התורים הארוכים במערכת הציבורית . המשמעות ברורה: בהיעדר שיפור משמעותי, עוד ועוד אנשים במצוקה נותרים ללא טיפול, מה שמעמיק את המשבר משנה לשנה.

היעדר רגולציה ופיקוח על מטפלים רגשיים – סכנה למטופלים

מעבר למחסור במשאבים, מערכת בריאות הנפש בישראל סובלת גם מפרצת רגולטורית חמורה: בניגוד למקובל במדינות OECD רבות, בישראל אין חוק המגדיר מי רשאי לעסוק בפסיכותרפיה ומי יכול לכנות עצמו "מטפל רגשי" . למעשה, המצב כיום הוא שכל אדם – גם ללא כל הכשרה פורמלית בתחום – יכול לפתוח קליניקה פרטית ולטעון שהוא פסיכותרפיסט, מבלי לעבור על החוק . מצב זה יוצר שוק פרוץ ומבלבל, שבו הציבור מתקשה להבחין בין מטפל בעל הכשרה מקצועית מוכחת לבין מתחזה חסר הכשרה מספקת. אנשי מקצוע מתריעים זה זמן כי בהיעדר סטנדרטים מחייבים, קיימת סכנה ממשית שטיפולים נפשיים יינתנו על ידי מי שחסרים את הרקע, הידע והפיקוח הדרושים . לא רק שהדבר עלול לפגוע במטופלים פגיעים – למשל, ע"י החמצת אבחנה נכונה או שימוש בשיטות לא מתאימות – אלא שהוא גם פוגע באמון הציבור במקצועות הטיפול הנפשי ככלל.

חשוב להדגיש: כיום רק מקצוע הפסיכולוגיה מפוקח בחוק באמצעות חוק הפסיכולוגים הקיים, המסדיר הכשרה, התמחות ורישוי של פסיכולוגים קליניים   . לעומת זאת, מקצועות טיפוליים קרובים – כמו עובדים סוציאליים קליניים, מטפלים באומנויות, מטפלים משפחתיים, יועצים וכדומה – אינם נמצאים תחת פיקוח מקיף של משרד הבריאות על תוכני ההכשרה ואיכותה . אמנם מטפלים אלה לרוב מחזיקים בתואר שני טיפולי ואף לומדים בתוכניות פסיכותרפיה מתקדמות, אך אין דרישות מחייבות אחידות לגבי ההתמחות וההדרכה שלהם, כפי שיש בפסיכולוגיה הקלינית   . בהיעדר חוק פסיכותרפיה, התוצאה היא שטח אפור: אלפי מטפלים בעלי הכשרה מגוונת פועלים כיום בישראל ללא הסדרה, וחלקם אף ללא פיקוח אתי-מקצועי מסודר. מצב חריג זה מציב את ישראל כחריג בנוף המדינות המפותחות, שבהן בדרך כלל מקצועות הטיפול הנפשי מוגדרים ומפוקחים ברישוי מדינתי או הסמכה רשמית. הסדרה בחוק תבהיר סוף סוף מיהו "מטפל נפשי" מוסמך, תקבע סטנדרטים מינימליים להכשרה ולרישוי, ותגן הן על הציבור והן על אנשי המקצוע מפני שרלטנים.

העלות הכלכלית של המצוקה הנפשית והיעדר הטיפול

המשבר בבריאות הנפש גובה מחיר אנושי כבד – אך גם מחיר כלכלי עצום ברמת המשק והמוסדות הציבוריים. בהיעדר טיפול זמין ואפקטיבי, רבים מהמתמודדים עם הפרעות נפשיות מחמירות מתקשים לתפקד בעבודה ואף בכלל בחיי היומיום. סקר ארצי העלה כי כ־23% מהאוכלוסייה הבוגרת בארץ לא תפקדה לחלוטין למשך למעלה מ-10 ימים בשנה האחרונה עקב מצוקה נפשית, וכ-8% אף השביתו את תפקודם למעלה מחודש ימים במצטבר . אובדן התפקוד הזה מתרגם להפסדים כבדים: לפי נייר עמדה כלכלי שהוגש בכנסת, המשק הישראלי מפסיד כ־2.5 מיליארד דולר בשנה כתוצאה מירידה בפריון ואי-השתתפות בכוח העבודה של נפגעי נפש . מעבר לכך, ישנן עלויות עקיפות – בני משפחה שנאלצים להיעדר מהעבודה כדי לטפל בקרוב הסובל ממשבר נפשי, אובדן הכנסות והקטנת בסיס המס, ועוד . בסך הכול, הוערך כי התחלואה הנפשית הלא-מטופלת מהווה נטל של כ-13 מיליארד דולר לשנה על החברה בישראל , סכום עתק המשקף שירותי רווחה, בריאות, אובדן תפוקה ועלויות נוספות.

גם מערכת הבריאות משלמת מחיר יקר על העדר טיפול פסיכותרפי נגיש. מטופלים שלא מקבלים מענה נפשי בזמן נוטים להגיע בסופו של דבר למצבי משבר אקוטיים הדורשים אשפוזים פסיכיאטריים ארוכים ויקרים, או שהם מפתחים בעיות רפואיות גופניות שמוחמרות בשל המצב הנפשי . מחקרים מוצאים שוב ושוב קשר הדוק בין מצוקה נפשית בלתי-מטופלת לבין התפרצות או החמרה של מחלות לב, סוכרת, הפרעות שינה ומחלות נוספות . כך, היעדר השקעה במניעה ובטיפול נפשי בקהילה מוביל ישירות להוצאה גדולה יותר על טיפול רפואי משלים. ד"ר יובל הירש, יו"ר חטיבת הפסיכולוגים בהסתדרות המח"ר, הסביר זאת כך: "כשמדינה לא משקיעה בטיפול פסיכולוגי לאזרחים, היא משלמת בגדול בעלייה בימי אשפוז פסיכיאטרי ובעלייה בתחלואת הגוף... הנטל הכלכלי נגרם גם כתוצאה מאי־חזרת אנשים שסובלים ממשבר נפשי למעגל העבודה... והמדינה אף נאלצת לשלם להם קצבאות" . במילים אחרות, הטיפול הנפשי הוא השקעה משתלמת: כל שקל שיושקע בהרחבת הנגישות של פסיכותרפיה איכותית עשוי לחסוך שקלים רבים בתקציבי הבריאות, הרווחה והתעסוקה בהמשך הדרך. חישובים של קואליציית ארגוני בריאות הנפש בישראל מלמדים כי העלאת ההוצאה הציבורית על בריאות הנפש לרמה הנהוגה במדינות מפותחות (בסביבות 8%-10% מסך תקציב הבריאות, לעומת כ-5.8% כיום   תחזיר את עצמה בטווח הבינוני באמצעות צמצום אשפוזים וקצבאות והגדלת הפריון במשק.

נציין שגם בהווה, בהיעדר מענה ציבורי מספק, אזרחי ישראל מוציאים הון עתק מהכיס הפרטי כדי לקבל טיפול נפשי. סקר שנערך לאחרונה מצא כי ההוצאה הפרטית השנתית על טיפולים נפשיים בארץ נאמדת בכ־16.65 מיליארד ש"ח – הוצאה שמשקפת תשלומים ישירים לפסיכולוגים ופסיכותרפיסטים פרטיים, ייעוץ, אבחונים וכדומה . לא לכל אחד יש יכולת לשאת בעלות כזו. כך, בהיעדר שירות ציבורי נגיש, נוצר מצב אבסורדי שבו מצד אחד המדינה "חוסכת" בתקציב בריאות הנפש, אך מצד שני הציבור משלם פי כמה וכמה מכיסו – או גרוע מכך, רבים פשוט מוותרים על טיפול בשל העלות, ומחיר ההתעלמות מתבטא מאוחר יותר בעומס על המערכת הציבורית. ההיגיון הכלכלי ברור: טיפול מניעתי ושיקום בקהילה חוסכים כסף. ככל שנקדים להעניק טיפול פסיכולוגי ופסיכותרפי לאדם במצוקה, כך יפחתו הסיכויים שהוא יידרדר לאשפוז יקר, יאבד את כושר עבודתו או יהפוך לנטל על מערכות הרווחה . חוק הפסיכותרפיה, לצד הגדלת ההשקעה בתחום, יתווה את המסגרת להנגשת טיפול מקצועי לכל דורש ובכך יניב תועלת כלכלית וחברתית עצומה למדינה.

היבטים אתיים וחברתיים: זכות לבריאות הנפש ושוויון בגישה

מעבר לשיקולים כספיים, שאלת הטיפול הנפשי נוגעת באופן ישיר בערכים אתיים וחברתיים מרכזיים: הזכות לבריאות (פיזית ונפשית), כבוד האדם, ושוויון בין האזרחים. כיום, לצערנו, הגישה לטיפול נפשי בישראל איננה שוויונית. בפועל, מי שידו משגת לממן טיפול פרטי זוכה כמעט מיידית למענה, בעוד מי שתלוי בשירות הציבורי נשאר להמתין חודשים ארוכים. הנתונים חד-משמעיים: כ־43% מהפונים לטיפול פסיכולוגי דרך קופות החולים נאלצו להמתין יותר מחודש לתור התחלתי, לעומת 9% בלבד מאלה שיכלו לפנות באופן פרטי . הפער הזה מחדד את תחושת האי-צדק – אנשים במצוקה אינם מקבלים סיוע פשוט משום שאין להם אמצעים כספיים. תוצאות הסקר אף הראו שרק 19% מבין מי שדיווחו בעבר על מצוקה נפשית קשה אכן פנו לטיפול בשנה האחרונה, ומתוכם רק 63% הצליחו לקבל טיפול בפועל . כלומר, חלק ניכר מהזקוקים לעזרה כלל לא מגיעים אליה. מצב זה מנוגד לעיקרון השוויון שאמור להנחות את מערכת הבריאות הציבורית, ופוגע בכבוד האדם של אלו שנותרים לבדם עם סבלם ללא מענה. ברוח חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, ניתן לטעון שלכל אדם יש זכות להזדמנות סבירה לטפל בבריאותו הנפשית – לא פחות משהדבר נכון לגבי בריאותו הגופנית.

טיפול נפשי נגיש הוא גם סוגיה של צדק חברתי.  ללא חוק מוסדר, גם תופעות של ניצול ואפליה עלולות לצוץ – למשל, גביית מחירים מופרזים ממטופלים נואשים, או טיפול סטנדרטי נמוך בפריפריה לעומת במרכז. הסדרת התחום בחוק תאפשר לקבוע נורמות אתיות מחייבות, להגן על זכויות המטופלים, ולהבטיח פיקוח שימנע אפליה בכל צורה. זכותם של אזרחי ישראל לבריאות נפשית מעוגנת גם במחויבות המדינה לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי לספק שירותי בריאות נפש בתוך "זמן סביר" ובהישג יד . חקיקת חוק הפסיכותרפיה תחזק מחויבות זו, ותהפוך אותה ממילים יפות למציאות בשטח – מציאות שבה כל אדם יוכל לקבל טיפול נפשי איכותי בזמן ובראש מורם.

השלכות העדר הטיפול על ילדים ובני נוער

הפגיעה של משבר בריאות הנפש הנוכחי אינה עוצרת במבוגרים; ילדים ובני נוער רבים הם הקורבנות השקופים של המצב. תקופת הילדות וההתבגרות היא קריטית לעיצוב האישיות והיכולות הרגשיות, אך כיום מאות אלפי ילדים בישראל אינם מקבלים את המענה הדרוש בהתמודדות עם קשיים נפשיים והתפתחותיים. זמני ההמתנה הארוכים במיוחד בטיפולים התפתחותיים ובבריאות הנפש של הילד גורמים לכך שבעיות קלות יחסית עלולות להחמיר. למשל, ילדים עם סימני דיכאון או חרדה קלים, שאם היו זוכים להתערבות מקצועית מהירה יכלו להשתפר, נותרים חודשים ללא טיפול ומגיעים למצבי משבר חמורים בהרבה בגיל ההתבגרות. הורים מעידים על קשיים עצומים לקבל סיוע לילדיהם: בהיעדר פסיכולוג חינוכי זמין בבית הספר, ובהמתנה ממושכת לתור בשירות הפסיכולוגי הציבורי, רבים פונים בלית ברירה לשוק הפרטי או למיון בבתי חולים לאחר החמרה פתאומית . לא כל משפחה יכולה לעמוד בכך – וחלק מהילדים פשוט "נופלים בין הכיסאות", ללא אבחון מקצועי כלל. המשמעות עשויה להיות החמצת אבחנות של הפרעות קשב, אוטיזם, פוסט-טראומה או דיכאון בילדות, אשר ללא טיפול מתאים מובילות לכשל בלימודים, בעיות חברתיות, ואף סיכון מוגבר להתנהגויות מסוכנות (שימוש בחומרים, נשירה ועוד) בגיל מבוגר יותר.

דוגמה כואבת לפערי המענה ראינו בדיווחי ההורים בעקבות המלחמה ב־2023. יישובי הדרום, שחוו טראומה קולקטיבית, נותרו עם מחסור חריף במענים נפשיים לילדים: לפי דו״ח מבקר המדינה, פחות מ-4% מהילדים המפונים מעוטף עזה קיבלו סיוע נפשי לאחר האירועים . בעיר שדרות, רק ילד אחד מכל 25 ילדים מפונים זכה לטיפול נפשי כלשהו , למרות ש־40% מההורים דיווחו על מצוקה נפשית קשה אצל ילדיהם. מצב חירום זה ממחיש מה שקורה בקנה מידה קטן גם בשגרה: כאשר המשאבים אינם מספיקים, הילדים הנפגעים ביותר לא מקבלים טיפול. חקיקת חוק הפסיכותרפיה תוכל לשפר מצב זה בכמה דרכים. ראשית, הכשרת פסיכותרפיסטים והגדרתם החוקית יאפשרו לשלב כוח אדם מקצועי נוסף במערכות החינוך, הרווחה והבריאות המיועדות לילדים. מטפלים בהבעה ויצירה, יועצים חינוכיים ופסיכותרפיסטים מומחים אחרים יכולים להציע תמיכה רגשית בבתי ספר ובקהילה, ולהוריד עומס מהפסיכולוגים הקליניים המעטים הקיימים . שנית, סטנדרטיזציה של התהליך הטיפולי תבטיח שכל ילד הזקוק לעזרה נפשית יקבל אותה מדמות מוסמכת ובפיקוח, במקום לנדוד בין עמותות, מתנדבים או מאבחנים פרטיים בלתי מפוקחים. אין להשיב לילד את שנות התפתחותו; נזק שנגרם בשל עיכוב בטיפול או טיפול רשלני עלול ללוות אותו כל חייו. על כן, יש לראות במתן שירותי בריאות נפש לילדים חלק מזכותם הבסיסית להתפתחות תקינה ורווחה, ולהבטיח שהמערכת ערוכה לעמוד בכך.

הפסיכותרפיסטים – הכשרה, תרומה והיעדר הכרה חוקית

בישראל של היום קיימת קבוצה גדלה והולכת של אנשי מקצוע מיומנים בפסיכותרפיה, שהמערכת מתקשה למנף את מלוא תרומתם בשל היעדר הכרה והסדרה חוקית. אלו הם מטפלים בעלי הכשרה אקדמית וטיפולית מעמיקה – לעיתים פסיכולוגים, עובדים סוציאליים קליניים, מטפלים באומנויות, בוגרי תוכניות תלת-שנתיות בפסיכותרפיה, ועוד – אשר רכשו ידע וכלים לעסוק בטיפול נפשי, אך אינם זוכים למעמד מקצועי רשמי כמו עמיתיהם הפסיכולוגים והפסיכיאטרים   . רבים מהם מועסקים כיום במסגרות ציבוריות שונות (כגון בתי-ספר, מרכזים קהילתיים, עמותות) בתפקידים טיפוליים, אך ללא תקן מוגדר או אפשרות להתקדם מקצועית במסגרת החוק הקיים. אחרים עובדים באופן פרטי בשולי המערכת, או כעוזרי טיפול תחת בעלי מקצוע מוכרים. המצב הזה הוא הפסד לכולם: לפסיכותרפיסטים – שתחום מומחיותם אינו מקבל את ההוקרה וההגנה הראויה; למטופלים – שאינם מודעים תמיד לאיכות והכשרת המטפל שאליו פנו; ולמערכת הבריאות – שמוותרת הלכה למעשה על כוח אדם טיפולי חשוב בעת מצוקת משאבים.

חקיקת חוק הפסיכותרפיה תשנה מציאות זו מן היסוד. בראש ובראשונה, החוק יגדיר מי הם הפסיכותרפיסטים המורשים בישראל – למשל, קביעת תנאי סף כגון תואר שני טיפולי מוכר, השלמת תוכנית לימודים מוכרת בפסיכותרפיה, שעות התמחות תחת הדרכה ובחינת הסמכה. הגדרה שכזו תעניק לפסיכותרפיסטים מעמד מקצועי ברור ותכניסם תחת פיקוח משרד הבריאות, בדומה למודל הקיים עבור פסיכולוגים   . בכך, מטפלים איכותיים שעברו הכשרה מקיפה יקבלו גושפנקה רשמית – מה שיאפשר את העסקתם הרחבה במערך הציבורי, את ההכרה בשירותיהם בסל הבריאות, ואפילו את פיקוח האתיקה והמשמעת על עבודתם. במצב כזה, הפסיכותרפיסטים יהוו כוח עזר יקר ערך למערכת: הם יכולים לספק טיפול שיחתי (טיפול בדיבור) במרפאות קהילה, להפעיל תוכניות מניעה בבתי ספר, לתת מענה טיפולי משלים במחלקות רפואיות, ועוד. כך יוקל הלחץ על מספר הפסיכולוגים והפסיכיאטרים המצומצם, והמטופלים יקבלו שירות מהר יותר. יתרון נוסף הוא הגיוון הטיפולי – פסיכותרפיסטים מגיעים מרקע של שיטות שונות (טיפול באמנות, בטיפול משפחתי, בדרמה, תנועה ועוד), והכשרתם הרב-תחומית עשויה להעשיר את סל השירותים הנפשיים הזמין לציבור.

כיום, הפסיכותרפיסטים מצויים לעיתים במצב פרדוקסלי: מצד אחד מוכשרים היטב, לעיתים לא פחות מפסיכולוגים, ומאידך אינם מוכרים בחוק ולכן גם לא נכללים בצוותי בריאות הנפש המוסדרים. החוק המוצע יסיים את המצב הזה. הוא יסמן למסיימי המסלולים הטיפוליים השונים אופק מקצועי ברור, ויעודד צעירים רבים נוספים לבחור בהכשרה זו – ובכך יגדיל את ההיצע של מטפלים מוסמכים במדינה. חשוב להבהיר: חוק הפסיכותרפיה לא בא לגרוע מסמכויותיהם של פסיכולוגים, פסיכיאטרים או עובדים סוציאליים, אלא להוסיף נדבך משלים של בעלי מקצוע שיוכלו לעבוד בשיתוף פעולה עמם. בכל העולם המערבי מקצועות בריאות הנפש פועלים בצוותא כצוות רב-מקצועי; הפסיכיאטר, הפסיכולוג, העובד הסוציאלי והפסיכותרפיסט כל אחד בתחומו תורם לרווחת המטופל. הגדרה חוקית של הפסיכותרפיה תיצור שפה משותפת וכללי אתיקה אחידים לכל העוסקים בטיפול נפשי, ובכך תגביר את האמון ההדדי ושיתוף הפעולה בין בעלי המקצוע המגוונים. לבסוף, ההסדרה תגן גם על תדמית המקצוע: היא תבטיח שמי שמשתמש בתואר "פסיכותרפיסט" הוא אדם שעבר מסלול הכשרה ראוי, ובכך תצמצם תופעות של חובבנות ותיצור רף איכות שכל מטפל שואף לעמוד בו.

סיכום והמלצות: לצאת מהמשבר – לחוקק ולהשקיע עכשיו

לאור כל האמור לעיל, ברור כי חקיקת חוק הפסיכותרפיה בישראל היא צעד חיוני ודחוף. החוק לבדו, כמובן, אינו פתרון קסם לכל בעיות מערך בריאות הנפש – אך הוא תנאי הכרחי ליצירת תשתית מקצועית, מתוקצבת ושוויונית יותר. במקביל לקידום החוק, נדרשים מספר צעדים משלימים כדי להבטיח את השגת מטרותיו:

הגדלת ההשקעה בתקציב בריאות הנפש – יש לייעד מיידית משאבים להרחבת מספר התקנים של מטפלים, להקמת מרפאות נוספות ולצמצום זמני ההמתנה. כפי שהוצג, כל שקל שיושקע כעת יחזיר את עצמו בטווח הארוך דרך חיסכון בעלויות אשפוז וקצבאות . תקציב בריאות הנפש לשנת 2024 כבר קיבל תוספת, אך הוא צריך להמשיך ולגדול באופן הדרגתי לכיוון המקובל במדינות ה-OECD (כ-8%-10% מההוצאה הלאומית לבריאות).

קביעת סטנדרטים לזמני המתנה – משרד הבריאות, יחד עם קופות החולים, צריכים לאמץ תקן מחייב: למשל, פרק זמן מקסימלי של 30 יום לאבחון ראשוני ו-60 יום להתחלת טיפול, בהתאם להצעה שנדונה עוד ב-2018 . עמידה ביעדים אלה תחייב תגבור כוח אדם ושיפור תהליכים, אך היא אפשרית ומקובלת במדינות מתקדמות. זמן סביר לקבלת טיפול הוא חלק בלתי נפרד מזכות המטופל לבריאות.

הרחבת הנגישות הפריפריאלית והתרבותית – יש לתמרץ מטפלים (פסיכולוגים, פסיכותרפיסטים ואחרים) לעבוד בפריפריה הגיאוגרפית ובמגזרים שבמחסור, בין השאר באמצעות מלגות, תמריצים כספיים והקמת מרכזי טיפול ייעודיים. לדוגמה, להמשיך וליישם תוכניות כמו גיוס מתמחים לפסיכולוגיה בפריפריה ותוכנית טרום-התמחות במגזר הערבי, שאותן התחיל משרד הבריאות . כל ילד ומשפחה בפריפריה זכאים לטיפול בשפתם ובקרבת מקום מגוריהם, וחובה עלינו לצמצם את הפערים הללו.

שילוב פסיכותרפיסטים במערך הציבורי – עוד לפני חקיקת החוק (שתהליך אישורו עשוי לארוך זמן), ניתן כבר כעת להתחיל לשלב מטפלים מוסמכים בעלי תואר שני בתחומים טיפוליים בעבודה תחת הדרכה במרפאות ובשירותים ציבוריים. יש להסיר חסמים בירוקרטיים המונעים העסקת מטפלים באומנויות, יועצים ופסיכותרפיסטים במסגרות ציבוריות, ולנצל את יכולותיהם כדי להרחיב שירותים לאוכלוסייה.

הגברת המודעות וההסברה – יש לערוך קמפיין ציבורי נרחב לעידוד פנייה לטיפול נפשי ולהסברת זכויות הציבור. חשוב שאנשים ידעו שהם זכאים (בכפוף לסל הבריאות) למספר מפגשים עם מטפל נפשי דרך הקופה, וידעו כיצד לממש זכות זו . כמו כן, יש להזהיר מפני פנייה למטפלים לא מוסמכים: עד שהחוק יעבור, על הציבור לגלות עירנות ולבדוק את ההכשרה וההסמכה של כל מי שמציע טיפול רגשי .

המשבר בבריאות הנפש בישראל הוא אתגר כבד, אך גם הזדמנות נדירה לתיקון מערכתי. בשנים האחרונות הוסר חלק מהסטיגמה על פנייה לטיפול נפשי, והביקוש לו עולה – כעת על המדינה מוטלת החובה להשלים את המהלך ולהפוך את השירות לנגיש, בטוח ומקצועי עבור כולם. חוק הפסיכותרפיה המוצע מהווה צעד ראשון והכרחי ביצירת התשתית לכך: הוא יסדיר את התחום הפרוץ, יגדיל את מצבת המטפלים המוסמכים, וישיב לציבור אמון שבפנייה לעזרה הוא יקבל טיפול איכותי בידיים טובות. לצד החוק, השקעה מתמשכת בתקציבים ובכוח אדם תבטיח שההצהרות יתורגמו למעשים – שקיצור התורים, פתיחת מרפאות חדשות וגיוס מטפלים נוספים יהפכו למציאות. הגיע הזמן להעביר מסר חד: בריאות הנפש חשובה לבריאות הכלל. במדינה המתיימרת לערכי כבוד האדם, ערבות הדדית וקידמה, אין מקום להזנחת נפשו של האזרח. חקיקת חוק הפסיכותרפיה ויישום הרפורמות הנלוות יהוו הכרזה שפני ישראל לעתיד בריא וחומל יותר – עתיד שבו כל אדם במצוקה נפשית יזכה ליד מושטת ולנתיב החלמה. הגיע הזמן לעשות צעד אמיץ למען הנפש.