מאת: שירה נגבי קלפר זמן קריאה: 8 דקות יש רגע קטן, כמעט בלתי מורגש, שבו תוכן ברשת מפסיק להיות “עוד סרטון” ומתחיל להכתיב איך נכון לחשוב, להרגיש, לדבר, לבחור חברים, לישון, לעבוד ולפרש את המציאות. זה לא קורה בדרך כלל בבת אחת. אין שער ברזל, אין טקס כניסה, אין אדם שלוקח את המפתחות מהדלת. יש מילים. הרבה מילים. שוב ושוב. בקול רגוע, כריזמטי, בטוח בעצמו. אנחנו רגילים לחשוב על כתות כעל קבוצות מבודדות, רחוקות, עם מנהיגים קיצוניים וחוקים נוקשים. הדימוי הזה עדיין קיים, אבל הוא כבר לא מספיק. בעידן שבו...

כולנו אוהבים לחשוב שנזהה שליטה כשנפגוש אותה. נדמיין מנהיג שצועק, דלת נעולה, חוקים נוקשים, איום ברור. אבל צורות השליטה היעילות ביותר במרחב הדיגיטלי כמעט אף פעם לא נראות כך. הן נשמעות אחרת לגמרי. הן נשמעות כמו משפט מוטיבציה. כמו עצה לבריאות. כמו שאלה תמימה. כמו הזמנה “לחשוב מחוץ לקופסה”. כמו קול חם שאומר: “אני רק רוצה שתתעורר”. כאן מתחילה הבעיה. בקהילות דיגיטליות בעלות שליטה גבוהה, השפה אינה רק כלי תקשורת. היא הופכת למנגנון. היא מסמנת מי בפנים ומי בחוץ, מי “ער” ומי “ישן”, מי “נקי” ומי “מורעל”,...

לפעמים שפה לא משכנעת דרך רעיון. היא משכנעת דרך מבנה. היא לא אומרת רק מה לחשוב, אלא איך לחשוב, למי להאמין, מתי לפקפק, ומתי להפסיק לפקפק בכלל. זו נקודת המוצא של מסגרת המחקר שמציעה שירה נגבי קלפר במסגרת המעבדה העצמאית לניתוח התנהגותי ובלשנות חישובית. במקום לשאול אם קהילה דיגיטלית מחזיקה באידיאולוגיה קיצונית, אמונה דתית חריגה או נרטיב פוליטי סגור, המחקר שואל שאלה אחרת: האם אפשר לזהות בשפה עצמה דפוסי שליטה מנטלית? התשובה המוצעת היא כן, אבל לא דרך מילים בודדות. לא דרך רשימות של מושגים חשודים. לא...