קללות ואישיות – השפה הבוטה כמראה לאישיות

קללות ואישיות – השפה הבוטה כמראה לאישיות

אנחנו עושים את זה כשכואב לנו, כשאנחנו כועסים, ולעיתים אפילו כשאנחנו נרגשים – משחררים קללה עסיסית. למרות שקללות נחשבות לשפה בוטה ולא מנומסת, הן חלק טבעי ואוניברסלי מהתקשורת האנושית. מחקרים עדכניים בפסיכולוגיה, בלשנות ונוירולוגיה מראים שהנטייה לקלל יכולה לשמש מראה מרתקת לנפש: היא קשורה לדפוסי אישיות, משמשת ככלי לוויסות רגשי, מושפעת מהמוח הרגשי שלנו, ואף שזורה בהבדלים תרבותיים ומגדריים. במאמר עומק זה נצלול אל עולם הקללות ונבחן מה הן אומרות עלינו – על אישיותנו, על המנגנונים הרגשיים במוחנו, ועל החברה שבה גדלנו.

קללות וחמש התכונות הגדולות של האישיות

מודל חמש התכונות הגדולות (Big Five) הוא גישה מרכזית לתיאור אישיות בחמישה ממדים: מוחצנות, פתיחות לחוויה, נוירוטיות (יציבות רגשית נמוכה), מצפוניות ונעימות. האם האופן שבו אנחנו מקללים קשור למאפייני האישיות הללו? מחקרים מצביעים על קשרים מעניינים בין תכונות אישיות לשימוש בשפה בוטה​pmc.ncbi.nlm.nih.gov. הנה מבט על כל אחד מחמשת הממדים:

• מוחצנות (Extraversion): אנשים מוחצנים נוטים להיות חברותיים, אנרגטיים ואסרטיביים. עבורם, קללות עשויות לשמש אמצעי ביטוי צבעוני בשיחה – בין אם כדי להצחיק, להדהים או להדגיש התלהבות וכנות. מוחצן עשוי לפלוט קללה באופן ספונטני בסיטואציה מרגשת או מצחיקה, כחלק מסגנון הדיבור הישיר שלו, מבלי לראות בכך דבר חריג. לעומת זאת, אדם מופנם וזהיר יותר עשוי להימנע מגסויות בפומבי. במילים אחרות, המוחצנות יכולה לבוא לידי ביטוי גם ברמת השפה המשוחררת שהאדם מרשה לעצמו.

• פתיחות לחוויה (Openness to Experience): פתיחות לחוויה מאפיינת סקרנות, דמיון ונכונות לשבור מוסכמות. אנשים שפתוחים ויצירתיים נוטים להיות סובלניים יותר לשימוש בשפה לא-פורמלית, כולל קללות, ואף ליהנות מהביטוי המשוחרר והיצירתי שבהשתלבותן בדיבור. עבור בעל פתיחות גבוהה, קללה פחות נתפסת כ"טאבו" חברתי ויותר כביטוי אותנטי של רגש או הומור. ואכן, מחקר אמפירי מצא שקיים מתאם חיובי בין רמת פתיחות לבין הנטייה להפיק ולUsage variety of קללות, לצד מתאם חיובי דומה גם עם נוירוטיות, בעוד שמצפוניות ונעימות הראו מתאם שלילי עם נטייה לקלל​blog.donders.ru.nl. כלומר, אנשים פתוחים (וכמו כן נוירוטים) הפגינו "שטף קללות" גבוה יותר, בעוד שאנשים מצפוניים או נעימים במיוחד מקללים פחות.

• נוירוטיות (Neuroticism): נוירוטיות משקפת נטייה לחוות מתח, דאגה ותנודות במצב הרוח. אנשים בעלי נוירוטיות גבוהה רגישים יותר ללחץ ורגשות שליליים, ולכן לא מפתיע שהם עשויים לקלל יותר ברגעי תסכול, כעס או כאב – הקללה משמשת עבורם כשסתום לפריקת מתח. למשל, אדם עם "פתיל קצר" (תכונה אופיינית לנוירוטיות) עלול להגיב בקללה קולנית כשהדברים משתבשים, בניסיון לא מודע לשחרר אגרסיות ומתחים. כפי שצוין, מחקרים מצאו שמתאם חיובי קיים בין נוירוטיות לבין שטף הקללות אצל אנשים – ייתכן מפני שמי שחווה רגשות בעוצמה מחפש פורקן מילולי מהיר​blog.donders.ru.nl. לעומת זאת, אדם שלו ויציב יותר מבחינה רגשית כנראה יקלל רק לעיתים רחוקות, משום שהוא פחות מגיע לסף הרתיחה הרגשי הדוחף לפלוט קללה.

• מצפוניות (Conscientiousness): מצפוניות מאפיינת אנשים מאורגנים, בעלי משמעת עצמית ורגישות לכללים ונורמות. אדם מצפוני במיוחד עשוי לראות בקללות שפה גסה המפרה את הכללים החברתיים של נימוס וכבוד, ולכן יטה להימנע מקללות. למעשה, מחקרים מראים שרמה גבוהה של מצפוניות מנבאת שימוש נמוך יותר בקללות​pmc.ncbi.nlm.nih.gov. המצפוניים שבינינו כנראה "יצנזרו" את עצמם אפילו ברגעי כעס או כאב, וינסו לבטא תסכול במילים נקיות יותר. לעומתם, מי שפחות מקפיד ושולט בעצמו עלול לפלוט גידופים בלהט הרגע. במובן זה, המידה שבה אדם שומר על שפה נקייה משקפת חלק מהשליטה העצמית והדקדקנות שלו.

• נעימות (Agreeableness): נעימות – המכונה גם רצייה חברתית – מתארת מידת אדיבות, אמפתיה והתחשבות בזולת. אנשים נעימים מאוד נותנים משקל להרמוניה חברתית ולרגשות האחר, ולכן הם נזהרים בלפגוע בזולת. בהקשר של קללות, בעלי נעימות גבוהה ימנעו מגסויות כדי לא להעליב או להכעיס אחרים. ממצא עקבי הוא שאנשים עם ציון גבוה בנעימות אכן מקללים הרבה פחות בממוצע​pmc.ncbi.nlm.nih.gov. מן הצד השני, אנשים נמוכים בנעימות, שפחות מוטרדים מלשמור על נימוס או "להיות נחמדים", נוטים לקלל יותר בחופשיות. כך, לא מפתיע שהמילים שמבדילות באופן המובהק ביותר בין אנשים מאוד נעימים לאנשים חסרי נעימות הן דווקא קללות נפוצות​psychology.stackexchange.com – חוקרים שבדקו סטטוסים בפייסבוק גילו שחמש המילים המאפיינות ביותר אנשים חסרי נעימות היו קללות גסות. כלומר, מי שפחות נעים ומתרכז ברגשות הזולת, משתמש יותר בשפה בוטה באופן גלוי.

למה אנחנו מקללים? מנגנונים רגשיים ונוירולוגיים

קללה שנפלטת ברגע של כאב או כעס אינה סתם ביטוי מילולי – היא חלק מתגובה רגשית וגופנית שלמה. מבחינה רגשית, קללות פועלות כמו פורקן או מנגנון ויסות. כאשר אנחנו צועקים פתאום "אוי #*&%!" אחרי שנתקלנו בפינה של השולחן עם הבוהן, אותה קללה עוזרת לנו לשחרר את הכאב והזעם בבת-אחת. למעשה, מחקרים מצאו שלקללות יש אפקט משכך כאב מדיד: הן מפעילות את תגובת "הילחם או ברח" בגוף, מעלות עוררות פיזיולוגית ובכך מעלות את סבילותנו לכאב​psychiatrist.com. בניסוי מפורסם, משתתפים התבקשו להכניס את ידם לדלי מי קרח. כאשר הורשו לקלל במהלך החשיפה לקור, הם הצליחו להתמיד כמעט 50% יותר זמן בהשוואה למצבים בהם חזרו על מילת ניטרלית​psychiatrist.com. החוקרים מצאו שהשימוש במילת קללה הפחית את תחושת הכאב והעלה את סבילות הכאב בעד כ-33% בממוצע​psychiatrist.com. איך זה קורה? בעת קללה, המוח משחרר אדרנלין (כתוצאה מפעולת האמיגדלה – מרכז ה"הליך או ברח" הרגשי), מה שמשרה אפקט מאלחש שמקל על הכאב​psychiatrist.com. מעניין לציין שהאפקט חזק במיוחד אצל אנשים שאינם מרבים לקלל ביומיום – כנראה משום ש"תרופת הקללה" מאבדת מעוצמתה כשהגוף מורגל אליה​psychiatrist.com. במילים אחרות, מי שקלל כל חייו רק לעיתים רחוקות יחוש הקלה משמעותית כשהוא סוף סוף פולט קללה כשרט אצבע, בעוד שקללן כרוני כבר פיתח סבילות להשפעה הזו.

מעבר לשיכוך כאב, הקללה גם מווסתת רגשית – היא מאפשרת ביטוי מיידי לעוצמת הרגש. במקום לאגור בתוכנו כעס, עלבון או תסכול, שחרור קללה יכול לסייע לנו "להוציא" את הרגש החוצה ולפרוק מתח נפשי. רבים מעידים שאחרי קללה עסיסית הם חשים הקלה מסוימת או רגיעה, כאילו שחררו "קיטור" רגשי. יש אף הסבורים שקללות יכולות לעזור בהתמודדות עם כאב נפשי – דחייה חברתית או עלבון – בדומה לאופן שהן מקלות על כאב פיזי, משום שהמוח מעבד כאב רגשי ופיזי בצורה דומה.

ומה קורה מבחינה מוחית כשאנחנו מקללים? התגובה שלנו לקללות, גם כמדברים וגם כשומעים, נטועה עמוק במערכת העצבים. מחקרים הראו שמילים גסות מפעילות את האמיגדלה – מבנה במוח הלימבי שאחראי לזיהוי איום ולעוררות פחד​brainfacts.org. למעשה, המוח שלנו מגיב לקללה כמו לאות אזהרה: כשאנו שומעים מילה גסה, האמיגדלה "מצלצלת בפעמון אזעקה", הדופק קצת עולה ואפילו מזיעים קלות​brainfacts.org. ניסויים הראו שאנשים מתקשים יותר מבחינה קוגניטיבית להתעלם ממשמעות של מילת קללה מאשר ממילה ניטרלית או אפילו מילת רגש רגילה – סימן שהמוח מקדיש תשומת לב מיוחדת לשפה טאבו. זו כנראה הסיבה שקללה שתוטח בנו "תחדור" חזק יותר ותערער אותנו יותר מאשר עלבון עדין ומנומס.

לא רק הקולטנים במוח פועלים אחרת – גם מנגנון הפקת הדיבור משתנה כאשר מדובר בקללות. נראה שקללות נשענות יותר על מרכזים מוחיים תת-קורטיקליים ואוטומטיים. בניגוד לדיבור רגיל המעובד בעיקר בקליפת המוח השמאלית (אזורי השפה הגבוהים), קללות קשורות גם להמיספרה הימנית ולגרעיני הבסיס – מבנים עמוקים במוח המעורבים ביצירת תגובות אוטומטיות והרגלים​brainfacts.org. משמעות הדבר היא שקללה יכולה לפרוץ החוצה כמעט כרפלקס, בלי לעבור את ה"פילטר" הרגיל של החשיבה והנימוס. ראיות מרתקות לכך מגיעות מדיווחים קליניים: אנשים שלקו בשבץ שפגע במרכזי הדיבור השמאליים ואיבדו את יכולתם להרכיב משפטים, עדיין יכלו לעיתים קרובות לקלל ולהוציא קריאות גנאי בצורה שוטפת​psychiatrist.com. במילים אחרות, למרות שהדיבור ה"תרבותי" שלהם ניזוק, אוצר הקללות נותר שלם כי הוא מאוחסן ומופעל ממסלולים מוחיים אחרים. תסמונת טורט מספקת דוגמה נוספת – חלק קטן מהאנשים עם טורט סובלים מקופרולליה, דחף כפייתי להשמעת קללות בלתי-נשלטות. גם כאן רואים שהפקת הקללה יכולה לפעול כמערכת עצבית נפרדת, לא רצונית, שמופעלת בעומק המוח ולא בקורטקס המודע. כל הממצאים האלו מצביעים על כך שקללות הן שילוב של שפה ורגש: הן מופעלות על ידי "המוח הפרימיטיבי" הרגשי (אמיגדלה ומבנים נוספים), ובו בזמן הן חלק ממערכת התקשורת הלשונית שלנו. זו אולי גם הסיבה שקללות מצליחות להיות עוצמתיות כל כך – הן מדברות בשפה של הרגש הגולמי וגם בשפה המילולית המוכרת.

הבדלים תרבותיים ומגדריים בשימוש בקללות

קללות הן תופעה אוניברסלית, אך היחס אליהן שונה מאוד בין תרבויות, ואף בין קבוצות שונות בתוך אותה תרבות. מה נחשב "גס" או בלתי-מקובל?– זה תלוי הקשר. ביטוי שעלול לזעזע דובר עברית, אולי יעבור בשקט אצל דובר שפה אחרת, ולהיפך. כך למשל, בחברות מערביות קללות נפוצות עוסקות באיברי גוף, במין או בהפרשות, בעוד שבתרבויות אחרות (למשל בחברות דתיות יותר) גידופים עלולים להתמקד בכפירה דתית או בעלבונות כלפי בני משפחה. מחקר רב-לשוני מקיף שבחן מילים אסורות ב-17 מדינות מצא שבכל השפות מילים טאבו מאופיינות ברגש שלילי חזק ובעוררות גבוהה (כלומר הן מעוררות תגובה רגשית עזה), אך יש שונות רבה בין מדינות בחומרת הפגיעה שהמילים יוצרות – דבר המדגיש את החשיבות של הנורמות החברתיות המקומיות​pmc.ncbi.nlm.nih.gov. למשל, אפילו בתוך ארצות הברית נמצאו הבדלים: תושבי הצפון-מזרח (מדינות כמו ניו יורק וניו ג'רזי) דיווחו על שימוש תכוף יותר בקללות בשפה היומיומית שלהם, בעוד שבמדינות הדרום השמרניות (כמו דרום קרוליינה וטנסי) אנשים נוטים לקלל פחות​cam.ac.uk. דוגמה זו ממחישה שהקשר תרבותי ואזורי משפיע על מידת הלגיטימיות של שפה בוטה.

יתרה מזו, ישנן תת-תרבויות וקבוצות חברתיות שבהן השימוש בקללות הפך לסוג של קוד תקשורת מגבש. בחבורת חברים קרובה, במיוחד בסביבות צעירות או גבריות, החלפת עקיצות וקללות הדדיות עשויה דווקא לבטא אחווה וקירבה​psychiatrist.com. אם חבר מכנה את חברו בכינוי גנאי באופן קומי, המסר האמיתי יכול להיות של חיבה והומור ("אנחנו מספיק קרובים כדי לצחוק אחד על השני"). כך, קללות יכולות לתפקד גם כדבק חברתי – דרך ליצור תחושת שוויון, ישירות וכנות בין חברים. פסיכולוגים מדווחים שבסביבות היפר-גבריות כמו יחידות צבאיות או צוותי עבודה "מחוספסים", שפה גסה בין עמיתים משמשת לפרוק מתח ולחזק את תחושת ה"ביחד" בלי להתפרש כפגיעה​psychiatrist.com. כמובן, חשוב "לקרוא את החדר" – מה שמקובל בין שני חברים בפאב לא בהכרח יתקבל בהבנה במקום אחר. למשל, כאשר אדם בעמדת כוח מקלל אדם בכפיפות לו, הדבר עלול להתפרש כעלבון והשפלה ולא כקרבה חברית​psychiatrist.com. לכן, שימוש חופשי בקללות דורש היכרות עם הקהל וההקשר: אותם מילים ממש יכולות להתקבל כבדיחה טובה בסיטואציה אחת, וכגסות רוח פוגענית בסיטואציה אחרת.

עוד היבט חברתי משמעותי הוא ההבדלים המגדריים ביחס לקללות. באופן מסורתי, לגברים מיוחסת "זכות היתר" להיות בוטים וגסים יותר בדיבור, בעוד שנשים חונכו להרבות בלשון נקייה. מחקרים אכן מצאו שגברים, במיוחד בחברה מערבית, מקללים יותר מנשים ובאופן בוטה יותר, בעיקר בציבור​pmc.ncbi.nlm.nih.gov. הסיבות היסטוריות ומתרבויות: נשים שנתפסו כמקללות התויגו כבלתי-נשיות או "לא מנומסות", מה שגרם לרבות מהן לרסן את עצמן בפומבי. מנגד, בחברת גברים קללה נחשבה פחות יוצאת דופן. עם זאת, התמונה השתנתה במידה רבה בעשורים האחרונים. נורמות חברתיות נעשו שוויוניות יותר, והבדלי המגדר בטשטוש: כיום נשים צעירות מרגישות חופשיות יותר לפלוט קללה בסיטואציות מסוימות, וגברים רבים מודעים יותר למתי סגנון דיבור בוטה אינו מתאים. במקביל, תפיסת הקהל השתנתה מעט – אבל עדיין קיימת הטיה חברתית שבה אישה שמקללת זוכה לעיתים לביקורת חריפה יותר (נתפסת כפחות "גברת"), בעוד שקללה מפיו של גבר עלולה לקבל יחס סלחני או אפילו משועשע. במילים אחרות, הסטריאוטיפים המגדריים סביב קללות לא נעלמו לגמרי, אך הם נחלשים בהדרגה. כמו כללי התנהגות רבים, הדור הצעיר מאתגר אותם ויוצר מציאות חדשה שבה גם נשים יכולות לבטא כעס ותסכול באופן ישיר. למרות זאת, עדיין נדרש טאקט: גברים ונשים כאחד לומדים לנווט את גבולות השפה הגסה בהתאם לסיטואציה החברתית, מתוך הבנה שלצד היתרונות בביטוי אותנטי, יש לשפה הבוטה גם מחיר תדמיתי.

סיכום

קללות, מסתבר, הן הרבה יותר מסתם מילות גנאי הנזרקות לאוויר. הן מגלמות בתוכן שילוב ייחודי של אישיות, רגש ותרבות. ראינו שאוצר הקללות שלנו יכול לשקף תכונות אישיות – מרמת המוחצנות שלנו ועד כמה אנו מצפוניים ונעימים לזולת. גילינו שקללות הן כלי נפשי לוויסות רגשות: הן מעלות את הדופק ומדליקות את מרכזי האדרנלין, מה שיכול אפילו לשכך כאב פיזי. הן גם מציצות אל נבכי המוח הפרימיטיבי שלנו, מקצרות תהליכים בין רגש למילה. ובנוסף לכל, הן מושפעות מהחברה – מהמקובל בתרבות שבה גדלנו, ומהציפיות לפי מגדר ונורמות. האם כל זה אומר שכדאי להתחיל לקלל בלי חשבון? כנראה שלא – כמו בכל דבר, המינון וההקשר הם הסוד. שפה בוטה במינון נמוך ובסביבה תומכת יכולה להיות פורקן בריא ואותנטי, ואף לשמש ככלי רטורי יעיל להדגשת מסר. אך עודף קללות, או שימוש בהן בסיטואציה הלא נכונה, עלול לפגוע במרקם החברתי ובתדמיתנו בעיני אחרים.

לסיום, הקללות מציבות אותנו בפני דילמה מרתקת בין אותנטיות לנימוס. האם אתם רואים בשימוש בקללות הרגל שלילי שיש להיגמל ממנו, או אולי חלק טבעי מהביטוי העצמי שלכם? אין תשובה אחת נכונה, וזה בדיוק מה שמזמין דיון פתוח. הקללה יכולה להיות בו-זמנית כוח משחית וכוח מרפא, תלוי בידיים (ובפה) שמשתמשים בה. כפי שאמר פעם במאי קולנוע מפורסם: "לפעמים, כל מה שנותר הוא לצעוק בקול רם מילה שאסור להגיד – ולהרגיש הרבה יותר טוב אחרי זה." איזון, מודעות ורגישות לאחר – אלה כנראה המפתחות לשימוש מושכל בשפה הבוטה. אתם מוזמנים לשתף מחשבות, חוויות ודעות: מה קללות אומרות עליכם וכיצד אתם מתייחסים אליהן בחיי היומיום?

מקורות

• Mehl, M. R., Gosling, S. D., & Pennebaker, J. W. (2006). Personality in its natural habitat: manifestations and implicit folk theories of personality in daily life. Journal of Personality and Social Psychology, 90(5), 862–877.​pmc.ncbi.nlm.nih.gov

• Jay, T. B. (2009). The utility and ubiquity of taboo words. Perspectives on Psychological Science, 4(2), 153–161.​pmc.ncbi.nlm.nih.gov​pmc.ncbi.nlm.nih.gov

• Stephens, R., Atkins, J., & Kingston, A. (2009). Swearing as a response to pain. NeuroReport, 20(12), 1056–1060.​psychiatrist.com​psychiatrist.com

• Feldman, G., Lian, H., Kosinski, M., & Stillwell, D. (2017). Frankly, we do give a damn: The relationship between profanity and honesty. Social Psychological and Personality Science, 8(8), 816–826.​pmc.ncbi.nlm.nih.gov​cam.ac.uk

• Sulpizio, S., et al. (2024). Taboo language across the globe: A multi-lab study. Behavior Research Methods (in press).​pmc.ncbi.nlm.nih.gov​pmc.ncbi.nlm.nih.gov

• Byrne, E. (2017). Swearing Is Good for You: The Amazing Science of Bad Language. London: Profile Books.​psychiatrist.com​psychiatrist.com