ההגדרה הכי טובה לטראומה ששמעתי היא של ד״ר גאבור מאטה , פסיכולוג יהודי קנדי, בן לניצולי שואה שאמר ככה:
״טראומה היא לא האירוע שחווית, אלא התגובה הרגשית לאותו אירוע״.
ההגדרה שלו רחבה יותר ושונה לחלוטין מההגדרה של טראומה או פוסט טראומה ב DSM - ספר האבחון הפסיכיאטרי, שם יש סעיפים, הגדרות וזמנים כאילו טראומה נובעת רק מכמה אפשרויות וזהו,
ההגדרה לפי ה 5 DSM - מחולקת לפי 3 קבוצות סימפטומים: חוויה מחדש של הטראומה, הימנעות ועוררות יתר. והנה חלק קטן מהקריטריונים הנדרשים לאבחון
1. האדם נחשף לאירוע טראומטי שבו התקיים אחד מהתנאים הבאים:
א. נוכחות באירוע של פציעה חמורה, אונס או סכנת מוות שלו או של אחרים.
ב. עדות ישירה או עקיפה – כשנודע לאדם על טראומה שעבר בן משפחה קרוב או חבר קרוב, כולל מוות, אלימות, תאונה או איום במוות של קרוב.
ג. חשיפה חוזרת או קיצונית לפרטים של המקרה במהלך תפקיד
2. האירוע נחווה שוב ושוב דרך זיכרונות , חלומות, סיוטים. תגובות דיסוציאטיביות ותגובות פיזיולוגיות ברורות בעקבות חשיפה לגירויים הקשורים בטראומה.
מה לא נכלל שם?
ניקח לרגע תופעה קיימת שעדיין נפוצה כיום (ואפילו בצורה אכזרית יותר מבעבר, הודות לטכנולוגיה) והיא תופעת החרם בבתי ספר. שם קורים כל הרבה דברים קשים ומורכבים נפשית: יש שם השפלה, בדידות, עצב ודיכאון, הלקאה עצמית, בושה ואשמה ויכול להיות שמעבר לביה"ס אחר או התערבות מסוימת יכולה לקטוע את החרם (אולי במידה מסוימת) והחוויה תמשיך ותלווה את הילד/ה או הנער/ה אך לא בצורת סיוטים, ולא בהכרח עם התקפי חרדה, אלא עם טוויסט חדש לאופי שמתעצב בגילאים האלה בעקבות אותה חוויה, אולי החוויה תיצור שם בפנים אלא חוסר יכולת לסמוך על אחרים? או חוסר יכולת לשתף ברגשות קשים? או להפך ווקאליות גבוהה על כל דבר אפשרי רק כדי להישמע?
ומה עוד לא נמצא שם?
ביטול רגשי, הזנחה רגשית (ששונה מהתעללות כי לעיתים המקור שלה הוא לא במודע) קשר נרקיסיסטי (בין אם משפחתי או זוגי או חברויות) לידה שקטה, חוויות של בריונות בילדות ועוד..
עוד אפשר בעיקר להבין מההגדרה ב DSM שרק אירועים גדולים כמו תאונת דרכים, להיות לוחם בצבא בזמן מלחמה וכו׳ הם הגורמים לטראומה וזה גם מה שמוביל את דעת הציבור על ההתמודדויות הרגשיות שלהם - אם זה לא ב DSM - אין לזה תוקף, אין לזה יחס או משמעות וזה כבר פוגע ומעצים את בסטיגמה האישית והציבורית בנוגע לבריאות הנפש וטראומה.
אבל הנה הקטע : המוח לא יודע להבדיל ביו טראומה קטנה לבינונית לגדולה, או כזו שרק מוגדרת לפי ספר אבחנות.
כשחוויה קשה מערערת את הנפש והרגש, ויוצרת דפוסי מחשבה והתנהגות שסובבים בדרך כזו או אחרת סביב הטראומה (או טראומות) המוח מגיב באותה צורה - באופן פרמיטיבי לחלוטין כדי להגן על הגוף.
לפי ד״ר פיטר לוין , תחת תחושת איום לעצמי , הנפש היא לא היחידה שפועלת - אלא מנגנוני הגנה קדומים שמפעילים את הגוף: שרירים תפוסים ומוכנים לפעולה, הורמונים מסויימים זורמים בגוף כהכנה ל להילחם או לברוח.
בהעדר תמיכה נכונה להשלים את מה שד״ר לוין קורא לו ״מעגל העוררות״ ובעצם השלמת מעגל החוויה והעיבוד הגופני של החוויה המטלטלת, החוויה עצמה נשארת בגוף ומביאה איתה שלל תסמינים גופניים ונפשיים כדי שנוכל לשים לב שמשהו קורה לנו, בינהם: חוסר או בעיות בשינה, התקפי חרדה , בעיות סביב אוכל, התפרצויות זעם, דיכאון, ניתוק רגשי, ניתוק מהעצמי ומהעולם ועוד ועוד ועוד. כמובן שכל אלה משפיעים גם על ההתנהגות שלנו בהתאם .
אם נסתמך רק על הראייה האבחונית בתוך ה DSM נוכל פספס אירועים טראומטיים משמעותיים שקרו לנו או לאחרים, שעיצבו חלקים באישיות או השפיעו על דפוסי החשיבה, רגש והתנהגות ובמיקוד ועבודה עליהם, אולי יהיה ניתן להבין אותם יותר טוב ומה הם עוד יצרו בחיים שלנו, בלא מודע, מתוך אותו כאב לא מעובד.
בואו ניקח רגע את כל זה ונסתכל על המדינה הקטנה והמורכבת שלנו.
עוד מלפני הקמתה, המדינה שלנו התמודדה עם קשיים וכאבים ומלחמות. העליות השונות, איחוד של תרבויות - היום כבר מדברים על הגירה כחוויה מטלטלת עם אפשרות לחוויה טראומטית, ואיך אנשי המדינה שלנו לא הגיעו עם שק טראומות קשות ביותר? הם כן, כל עליה מכל ארץ הביאה איתה את הכאב שלה - והמשיכה להעביר אותו מדור לדור לדור.
והדורות שגדלו כאן? לא רק שהם קיבלו בתורשה שקים של כאב מהמשפחה, מהמסורת , מהתרבות אלא רק קיבלו כאן בארץ , שלל חבטות ושקים חדשים : ממלחמות לפיגועים, לגזענות ואפליה, לעליה בפגיעות והטרדות מיניות (ברשת ומחוצה לה) ואיך אפשר שלא להזכיר : מגפה עולמית .
את הקושי בהתמודדות עם המצב הנפשי בארץ אפשר לראות דרך עלייה בפניות לער״ן (מרכז לעזרה נפשית), בתלונות ודיווחים על פגיעות מיניות, דרך העומסים בהמתנה לבריאות הנפש בקופות חולים, עד לדיווחים של פסיכיאטרים בעלייה במרשמים לדיכאון וחרדה בקרב בנות ובני נוער.
מה הכי הייתי רוצה שתקחו לעצמכם מתוך הקריאה הזאת?
זה לזכור שאנחנו מדינה שלכל אחת ואחד כואב כאן בצורה אחרת - אבל בטוח כואב איכשהו.
זה שאם יש מצוקה נפשית - תנו לה מקום, אל תיפלו לסטיגמות או להגדרות ספציפיות לעצור אותכם מלבקש ולקבל תמיכה ועזרה מקצועית .
זה שהלוואי והיינו חוזרים להיות העם התומך אחד בשני , לא משנה מה - כי אנחנו בתוך האיכס הזה ביחד.
קצת חמלה - לעצמכם ולסובבים אותכם ואם אפשר אז גם לכאלה שאתה לא מכירים , מבטיחה לכם שאין אחד או אחת במדינה שלא יוקירו על זה בליבם (סבלנות, הכלה, אכפתיות)
Comments